טור תקווה

מאת ירדן אוזנה, בת 17. 11.05.16

 שיר לשלום: ירדן מגיעה מבית דתי ודעותיה הן ימניות, אך עובדה זו לא הפריעה לה להצטרף כבר לפני שלוש שנים לתכנית ההידברות של הארגון “ילדים חיים בשלום”.

כיום, אחת מחברותיה הטובות היא פלסטינית, והיא קוראת לבני נוער נוספים לבוא להיפגש עם בני גילם מ”הצד השני”

  שלום. שמי ירדן, אני בת 17 ולומדת בפנימיית “בויאר” בירושלים. אני מגיעה מדימונה, והמשפחה שלי דתית ואוחזת בדעות ימניות. גם אני ימנית בדעותיי הפוליטיות, כמו רוב הסביבה הקרובה שלי. חשוב לי לציין זאת כיוון שבעם שלנו כל דבר מתחלק ל”ימין” או “שמאל”, ומי שנפגש עם פלסטינים נחשב שמאלני ומתויג מהר מאוד כ”בוגד”. מכאן אתם כבר יכולים להבין שהצטרפותי לתכנית המפגישה נוער יהודי עם נוער פלשתינאי (ראו מסגרת) לא הייתה מובנת מאליה. הסביבה הקרובה אליי התנגדה לכך, ובעצם עד היום עדיין קשה למשפחה ולחברים שלי לקבל את העובדה הזו. כמובן שבהתחלה גם אני לא שקלתי להצטרף, התכנית נשמעה לי מוזרה ולא קשורה אליי, אבל החלטתי שדווקא בגלל זה אני צריכה לעשות זאת. רציתי לנסות להבין בעצמי מי הם באמת הפלסטינים שעליהם אנחנו שומעים כל הזמן בחדשות ובפייסבוק. תוך זמן קצר הבנתי שכל תפיסת העולם שלי הייתה מוטעית. במסגרת התכנית פגשתי בני נוער בדיוק כמוני, עם תחביבים וחלומות דומים, שגם הם רוצים כמוני לחיות בשלום ואינם מאמינים באלימות כאמצעי למציאת פתרון.

“ילדים חיים בשלום”

חינוך לסובלנות, בלי המדיה ובלי פוליטיקה   הארגון החינוכי “Kids Creating Peace” KCP)), ובשמו העברי “ילדים חיים בשלום”, מפעיל תכניות דיאלוג חינוכיות להעצמת בני נוער והתפתחות אישית, שבליבן מפגשים בין בני נוער ישראלים לבני נוער פלסטינים מהגדה המערבית. תכני המפגשים ממוקדים במתן ערך חינוכי לבני הנוער, וכוללים משחקי מנהיגות, דיאלוג ופתרון קונפליקטים. הארגון מקפיד על עשייה חינוכית ללא תכנים פוליטיים. “בני הנוער המשתתפים במסלול המנהיגות שלנו נפגשים לתהליך של למידה ועבודה משותפת”, מתארת שני פרץ-קריב, מנכ”לית עמותת “ילדים חיים בשלום”. “בקמפיין נגד הסתה, בני הנוער רוצים להעביר את המסר שאם כל ישראלי וכל פלסטיני יפגשו באופן אישי לדיאלוג ישיר, הם יוכלו להפיל את חומות השנאה ולהפוך אותם לגשרים של תקווה. הקמפיין קורא לישראלים ופלסטינים להציץ מעבר לחומה שהמדיה יוצרת בין אנשים ולנסות ליצור דיאלוג ישיר ביניהם”.

קמפיין נגד הסתה

הצטרפתי לתכנית של KCP לפני שלוש שנים, ולמדתי להכיר את עצמי בזמן שאני לומדת להכיר נוער פלסטיני. בלי פוליטיקה ובלי פילטרים – למדנו להכיר באמת את “הצד השני”. לא כמו שמציגים לנו אותו בטלוויזיה ובלי הפוליטיקה שלוקחת חלק מרכזי בחיינו. אין כאן עניין של ימין או שמאל, יש כאן עניין של שני צדדים – שבשניהם יש אנשים רבים המעוניינים בטוב. שני צדדים שמאמינים שהמציאות אינה חייבת להיות כה אכזרית. אני חושבת שהבעיה המרכזית היום היא בדיוק זו – חוסר ההכרות בין הצדדים, הניתוק וחומות ההפרדה שבנינו. ברגע שאתה לא יודע ליד מי אתה גר, אתה חי במצב של פחד. אם אתה רוצה להתגבר על הפחד, אתה צריך לבחון מקרוב, לחקור, להכיר בעצמך, לשבור את חומות הפחד הנבנות לנו על ידי המדיה ומרחיקות אותנו – ולהיפגש. רק כך ניתן להסיר את הדעות הקדומות שיש לכולנו על הצד השני. המדיה מספקת לנו מידע רב שהוא מעוות, היא רוויה בכעסים, שנאה ופחד. היופי בתכנית המפגשים הזו טמון בהזדמנות לפגוש אנשים אמיתיים, לשמוע סיפורים אמיתיים, בלי פילטרים של המדיה. תראו מה קרה לי: לפני שהצטרפתי לתכנית, לא האמנתי שיש בכלל עם מי לדבר בצד השני. גם אני, כמו רוב הישראלים היום, האמנתי שבצד השני יש אויב. פשוט מאוד. אויב השונה מאתנו ושכל תכליתו היא להזיק לנו. בחיים לא האמנתי שמישהו יצליח לשנות את התפיסה הזו שלי, ובטח שלא האמנתי שאחת החברות הכי טובות שלי תהיה ערבייה (חברה שפגשתי בתכנית). התכנית שינתה לי את אופן החשיבה באופן כללי. למדתי לא לשפוט מהר ולא להאמין לכל דבר שנאמר בתקשורת וברשתות החברתיות. נחשפתי לצדדים שלא הכרתי, צדדים שלא חשבתי שיש בצד הפלסטיני. למדתי שה”אויב” מורכב מאנשים רבים שהם בדיוק כמוני, רוצים לחיות בשלום ובעלי תחביבים, אהבות, אכזבות וחלומות. כמו שלי. באחרונה החלטנו ליזום קמפיין ישראלי-פלסטיני משותף נגד השיח האלים והמסית המתחולל ברשתות החברתיות. בקמפיין אנו קוראים לישראלים ולפלסטינים להפעיל שיקול דעת ביקורתי מול התכנים המסיתים במדיה, וליצור דיאלוג ישיר בין ישראלים ופלסטינים. הקמפיין החדש מתנהל בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ועוד. המטרה שלנו היא לגרום לכמה שיותר אנשים לעשות כמונו – לבוא ולפגוש את הצד השני בלי פילטרים. אני מקווה שבני נוער שיראו את הקמפיין יתחברו אליו ויחליטו להעז, לצאת מהמקום הנוח ולעשות מעשה. אני בטוחה שכל מי שיעשה זאת ישנה את תפיסת החיים שלו, כמוני, ואולי יחד נוכל להוביל כאן שינוי. כי אולי בעוד 20 שנה מהיום אנחנו נהיה השרים, ואולי אף ראש הממשלה יצמח מתוכנו ויוביל לשינוי אמיתי.   הכותבת היא תלמידת כיתה י”ב מפנימיית בויאר בירושלים; משתתפת זו שנה שלישית בתכנית של עמותת KCP (“ילדים חיים בשלום”), המקיימת מפגשי בני נוער ערבים ויהודים.  
 
לחצו כאן >>

חושבים בהיפר לינק

חושבים בהיפר-לינק/ד"ר שגית יעקובוביץ' מחקרים רבים נכתבו על השפעת האינטרנט על חשיבתנו, שנמצאת ככל הנראה בתהליך שינוי דרסטי אך האם מדובר בדבר טוב או שמא הוא רע מאוד? כשבתי בת ה-16 שבה ממסיבה אליה הוזמנה ושאלתי אותה איך היה - היא ענתה לי "אה, הגענו למסיבה אבל אז שמענו שיש עוד מסיבה ליד וכולם רצו ללכת, אז הלכנו למסיבה השנייה". בתי אינה שונה בהתנהלותה ממרבית בני הנוער היום. בעידן בו הם מבלים חלק ניכר מחייהם ברשת - טלפונים סלולריים, רשתות חברתיות, יוטיוב (YouTube) ועוד - הם נוהגים לדלג מפעילות אחת לשנייה, ממסיבה למסיבה, מחברה לחברה ולעתים אף באותו זמן בילוי, עד שנדמה שכל חייהם הם מן כתבה אחת גדולה מלאה בלינקים המסיטים את תשומת ליבם לכיוונים שונים. מצד אחד אנחנו מתפעלים מיכולתם לבצע מספר פעולות יחד אבל מצד שני ניכר שהם לא באמת מצליחים להישאר ממוקדים בדבר אחד לאורך זמן. אז מה מקום הטכנולוגיה הסובבת אותנו במצב הזה? השפעת הטכנולוגיה על החשיבה האנושית נחקרה רבות. בשנות ה-50 טען הרולד אדמס איניס, שההתפתחות הטכנולוגית מסבירה את השינויים ההתנהגותיים שלנו בכל תקופה. עמיתו, מרשל מקלוהן, טען כבר בראשית שנות ה-60 כי הטכנולוגיה מרחיבה את החושים שלנו (העולם המכני התעשייתי מרחיב את גופנו והעולם האלקטרוני הוא עולם של התכווצות מאחר שהוא מרחיב את מוחנו). מחקר שנעשה במכללה האוניברסיטאית של לונדון (University college of London) מצא כי אנו נמצאים ככל הנראה בתהליך שינוי דרסטי בצורת החשיבה שלנו. המחקר, אשר בדק הרגלי שימוש באתרים ברשת, מצא כי המשתמשים מגלים התנהגות של "סריקה" (skimming) שמשמעותה דילוג ממקור למקור ורק לעתים רחוקות הם חוזרים למקור שכבר ביקרו בו. האם גוגל עושה אותנו טיפשים? במאמרו המפורסם "האם גוגל (Google) עושה אותנו טיפשים? מה עושה האינטרנט למוח שלנו?" שפרסם ניקולס קאר בכתב העת Atlantic Monthly באוגוסט 2008 הוא ציין כי המוח האנושי (כולל מוחו של אדם מבוגר) הוא פלסטי ונתון באופן קונסיסטנטי לשינוי. קאר מרבה להשתמש במונח "טכנולוגיות אינטלקטואליות". טכנולוגיות אינטלקטואליות מסוגלות להאריך את יכולותינו המנטליות (שלא כמו יכולותינו הפיזיות) - כלומר, אנו מתחילים לקבל את התכונות של אותן טכנולוגיות. המצאת השעון למשל פיתחה את המוח המדעי מחד-גיסא אבל הפסקנו להקשיב לחושנו - היקיצה שלנו בבוקר תלויה בשעה בה אנו מתחילים לעבוד ואינה קשובה לחושינו. כמו-כן, התחלנו לחשוב במקטעים, מה שהוביל להתפתחות החשיבה הליניארית. גם המצאת הדפוס חוללה שינוי בדפוסי החשיבה שלנו שהפכה ליותר ליניארית וסיבתית. מחקרים רבים נכתבו על השפעת האינטרנט על חשיבתנו. למשל מחקר שנעשה על הכתיבה ההיפר-טקסטואלית המאפיינת את הרשת, מצא כי גם כשאנחנו מחליטים שלא ללחוץ על הלינק, זה קורה רק לאחר שאנו מנהלים תהליך חשיבה עם עצמנו בו אנו שואלים את עצמנו "האם אני רוצה/מעוניינת ללחוץ על הלינק או לא". החשיבה האינטרנטית משפיעה גם לחיוב על החשיבה שלנו. ישנם מחקרים המצביעים על השפעה חיובית של השימוש באינטרנט על התפיסה המרחבית שלנו, וישנם מחקרים המצביעים על השימוש באינטרנט כמסייע בהרחבת הקיבולת של הזיכרון לטווח קצר, דבר המשפר את יכולותינו לשים לב ליותר פרטים ולהצליח לקיים מספר משימות יחד. קשה להתרכז במחשבה אחת עם זאת, לשימוש באינטרנט יש ככל הנראה השפעה על התנהגותנו גם מחוץ לרשת. גם כאשר איננו יושבים מול מחשב אנחנו מוסחים כל הזמן, קשה לנו להתרכז במחשבה אחת, במשימה אחת וכדומה. כניסת האינטרנט לחיינו, אומר קאר, חוללה שינוי מחשבתי ותפיסתי. אנו מתקשים להתרכז ולהתמקד לאורך זמן במשימה אחת כמו גם לקרוא מאמר אחד ארוך ומורכב, מתקשים לבצע פעילות אחת לאורך זמן וללא הסחות, אנו יושבים עם חברים ובו בזמן מסתמסים עם אלה איתם אנו קובעים להיפגש בעתיד, רואים תוכנית בטלוויזיה ומוטרדים על-ידי הפרומו של התוכנית הבאה שרץ בה בעת על המסך ועוד. אנחנו לא שקטים ותמיד בטוחים שבלינק המהבהב יש משהו מעניין יותר. את ספרו "The Shallows", החליט קאר לכתוב אחרי שחווה את השפעת האינטרנט על בשרו. כצרכן מחשבים ותיק וככתב טכנולוגיות אשר מרבית חייו נסבו סביב מחשבים, הבחין קאר כי בעודו קורא ספר, חש צורך עז לקום לבדוק דואר אלקטרוני, לחפש משהו בגוגל ועוד. באותו רגע הבין כי מוחו פועל בדיוק כפי שהוא פועל כאשר הוא עובד מול המחשב. מתוך כך החליט לחקור את ההיסטוריה של הטכנולוגיה והאופן בו היא השפיעה על דפוסי החשיבה שלנו. מחקרים נוירולוגיים מצביעים על כך כי אין זה טבעי עבורנו להתרכז בדבר אחד. האינסטינקט הבסיסי שלנו הוא להתמקד בהרבה דברים כדי לא לפספס שום דבר (בדומה לתינוק המסרב להירדם פן יפספס משהו). למעשה, באופן טבעי, כאשר אנו נחשפים למידע חדש אנו מעוניינים להשיגו. המצאת הספר "חינכה" או הכשירה אותנו לחשיבה שונה והרגילה אותנו לחשוב בצרה ליניארית ופיתחה בנו את היכולת לדחות סיפוקים ולהתרכז במשימה אחת בכל רגע נתון. האינטרנט, לדברי קאר, עשה בדיוק את הדבר ההפוך. הוא ממלא אותנו בהיסחים. בעידן המולטימדיה מכנסת הרשת כל מדיום אפשרי לתוכה, באופן מיידי ומהיר ביותר. וככל שאנו משתמשים יותר בטלפון הסלולרי או במחשב אנחנו יותר מוסחים ומג'נגלים בין הרבה מאוד דברים. איזון ומינון הפעילות ברשת כתוצאה מכך, אנו מתקשים להעמיק בדברים, חשיבתנו הופכת שטחית יותר ואינה מאפשרת למידע לעבור מהזיכרון לטווח קצר לזיכרון לטווח ארוך. מטרת הזיכרון לטווח ארוך היא לאפשר לנו לחבר בין פיסות מידע שונות ובכך לייצר חשיבה עמוקה יותר. בפועל הזיכרון שלנו לטווח קצר הופך לעמוס מיום ליום, וכאשר הזיכרון לטווח קצר חווה עומס יתר אנו נתקלים בסיטואציות בהן למשל אנו הולכים לחדר כדי לבצע פעולה כלשהי ובדרך שוכחים לשם מה הלכנו. האינטרנט, אומר קאר, מונע מהמידע הזורם למוחנו להגיע אל הזיכרון לטווח הארוך. כמהגרי אינטרנט אשר חוו את העולם שמחוץ לרשת ואשר מאומנים לחשוב גם מעבר לזיכרון לטווח קצר, יש בידינו הכלים לסייע לילדינו לנהל את חשיבתם בצורה אחרת ולסייע להם לשמור על המידע גם לטווח הארוך. המפתח הוא בתקשורת עם ילדינו ובעיקר בהקשבה להם ללא הסחות דעת לצד איזון ומינון הפעילות ברשת. בעמותת אשנ"ב (אנשים למען שימוש נבון ברשת) אנו מבקשים לתת לילדים ובני נוער את הכלים המתאימים אשר יסייעו להם לאזן בין הפעילות ברשת לבין זו שמחוץ לה, חושפים אותם להזדמנויות הרבות הקיימות ברשת לצד הסכנות הקיימות בה, ומעודדים אותם לנהל שיח אחראי, מלמד ומכבד ברשת.
לחצו כאן >>

8 התביעות המאתגרות לשנת 2017

8 התביעות המאתגרות לשנת 2017/ מאת עו"ד רון לוינטל עו"ד רון לוינטל עומד בראש ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין, מחבר הספר "ארץ דיבת חלב ודבש", בעל משרד עצמאי המתמחה בתחומי קניין רוחני, פרטיות ולשון הרע       הטכנולוגיה מתקדמת, המחוקק מדדה מאחור. חוק איסור לשון הרע, משנת 1965, לא יודע מה זה פייסבוק או טוויטר, ואפילו לא מזכיר את רשת האינטרנט. החוק המגן על זכויות יוצרים, מ-2008, שבא להחליף את הפקודה מ-1911, התיישן עוד בטרם נדפס ברשומות. חוק הגנת הפרטיות מ-1981 מתקשה מאוד לעמוד בקצב האירועים של רחפנים בשמיים המצלמים בתים פרטיים, הודעות ווטסאפ עם שמות חללים שמשפחתם עוד לא יודעת על מותם, סרטוני עירום וכיוצא באלה עניינים כמעט יומיומיים. החוק שותק, והדבר דורש משופטי בתי המשפט להיות יצירתיים ולהתמודד עם החסר.   בשפת המשפטנים קוראים לזה "לאקונה". חסר שצריך למלא. השופט מתבקש "לנחש" על דרך של היקש מתיק אחר, ממקרה דומה, מעיקרון שמזכיר במשהו את המקרה. ומי הוא השופט? לפעמים הוא אדם שאין לו, רחמנא ליצלן, חשבון טוויטר, שאינו מחזיק עמוד אוהדים בפייסבוק, שלא מעלה תמונות לאינסטגרם וסנאפצ'ט נשמע לו כמו שם של דמות מקומיקס.   הן הולכות ובאות לבית המשפט. הן ממש כבר בדרך. שמונת התביעות המאתגרות של 2017. עניינים לא פתורים, שטרם נבחנו בפסיקת בתי המשפט, שהשופטים יצטרכו לתת עליהם את הדעת. זו רק שאלה של זמן עד שמי מכל אלה יתגבש כדי תביעה ויוגש באחד מבתי משפט השלום. מה תהא ההחלטה השיפוטית בכל אחד המקרים? אין לדעת. השאלות סבוכות, בגלל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר מהר מהמחוקק, ובגלל שהשופט – לא פעם – אינו מכיר את אמצעי המדיה החדשים.  
  1. מה יהיה גורלם של המ"מים? אותן תמונות נטולות הקשר, שלוקחים כפריים בודד מתוך סרט קולנוע מוכר, מסדרת טלוויזיה או סתם תמונה מעניינת. מוסיפים לדמויות טקסט שנאמר כביכול מפיהן או נותנים כותרת משעשעת. יוצאת מזה, מהיצירתיות הגלומה בזה, מה שנקרא בשפת העם, דאחקה. זה מצחיק לרגע. מישהו, דמות מצולמת או מצוירת, מוצאת מהקשרה. אדם כועס מאוד מסרט אקשן – ובפיו טקסט מאשים נגד משרד הרישוי, לדוגמא. נגד פקקים בתל אביב. נגד חניה. מי לא קיבל כאלה בווטסאפ או במסגרת שרשור פייסבוק?
  נשאלת השאלה מה לגבי התמונה, שנלקחה מתוך סרט או סדרה או אפילו מאתר של צלם. האם הממים האלה מהווים הפרת זכות יוצרים, בהיעדר בקשה מוקדמת מהצלם ובהיעדר מתן קרדיט? (על פניו, כן וכן. הפרה ברורה). האם מדובר כאן בלשון הרע? בהגחכת אדם או תופעה? האם מדובר בהפרת הפרטיות (שימוש בתמונתו של אדם)? או שהממים הם סאטירה מוגנת ושימוש מוגן של יצירות (לפי ההגנה של שימוש מותר שהכניס חוק זכויות יוצרים החדש ועל פי הנהוג בפרשנות של לשון הרע והבעת דעה)? כי אם לא כן, ייאבד העולם סוג אמנות חדש שנוצר בשנים האחרונות. היצירתיות הרבה המופגנת בסוג אמנות חדש זה – תלך לעולמה, אם כל יוצר מ"מ יחטוף מיד תביעה. ומנגד, האם הכל מותר? האין כאן הפרת הזכות המוסרית של היוצר (לא רק באי מתן קרדיט, אלא גם בסילוף מטרת היצירה המקורית)? האם אדם שמשהו נכתב כאילו בשמו ויוצא כאילו מגרונו, לא יכול לטעון להפרת הפרטיות או להוצאת דיבה?  
  1. הנה עוד תביעה שבטח נכתבת בימים אלה. במרכזה השאלה הבוערת: האם סילוק מקבוצת ווטסאפ יהווה לשון הרע או אולי הפרת חוזה? אסביר: נניח שיש קבוצה של כלל הורי הגן או כלל הורי שכבה בבית הספר. הקים אותה אב חרוץ אחד או אם חרוצה. מדובר בעניין וולונטרי כמובן. איש לא חייב את הקמת הקבוצה ואיש לא יכול להורות למאן דהוא לצרף אדם לרשימה. אבל בהנחה שנכנסו אליה כלל ההורים, בהנחה שאחד ההורים משמיץ או מרגיז אחרים, אולי אפילו את מנהל הקבוצה, האם כשמנהל הקבוצה יחליט להוציאו ממנה, תהיה לזה שהוקע והוצא החוצה – עילת תביעה? הוא חייב להשאיר מישהו בפנים? האם הוצאתו החוצה – אינה פוגעת בו (כולם רואים שמאן דהוא הוצא מהקבוצה)? גם בהיעדר מידע שלא מגיע אליו, גם בהוקעה ציבורית שהיא סוג של דיבה? האם זו אפליה (לפי החוק המתאים)?
 
  1. הלאה. לשאלה המשפטית הבאה (שאין עליה תשובה ברורה): האם למנהל קבוצת ווטסאפ יש אחריות על התכנים שמופיעים בקבוצה? לכאורה, לפי פרשנות של היקש מפסיקה דומה שניתנה בנוגע למנהלי קבוצה בפייסבוק, התשובה היא כן. מנהל הקבוצה הקים אותה, נתן לה את שמה, צירף את חבריה, קובע את תקנונה, יכול לסלק ממנה חברים או להחליף את שמה. אבל בתוכנת ווטסאפ, לפחות עד עתה, אין אפשרות למחוק הודעה. כמו בכלל ההיסטורי בשחמט: נגעת – שיחקת (למרות שלאחרונה פורסם שניתן יהיה למחוק את ההודעות, לראשונה בתולדות התוכנה). אם יש אחריות – אנשים יפחדו לנהל קבוצות. למה להם האחריות הזו? כולנו נפסיד מכך. אם אין אחריות – אז אין את מי לתבוע? איש הישר בעיניו יעשה? משמיצים ואין ממי להיפרע? ובכלל, האם נראה בעתיד הלא רחוק – צו למחיקת הודעה מווטסאפ?
 
  1. הנה עוד שאלה מתבקשת, הגם שהיא מתחכמת. מה יכריע השופט: האם יש פרסום לשון הרע בתוכנה שחושפת לאחרים את הכינויים שבהם הם כונו במכשיר הטלפון שלך? נסביר: נניח ועורך הדין פגש את הלקוח יעקב, והוא מייצג אותו בתיק שכרות. במקום לרשום את שם משפחתו, וכדי שיידע לזהותו ביתר קלות, הוא מעדיף להכניסו לרשימת אנשי הקשר שלו כ"יעקב השיכור", או אולי "יעקב השמן" ואולי אפילו "יעקב האהבל המושחת". זה בסך הכל הכינוי שהוא בחר, בתוך הטלפון שלו, לאיש הקשר הזה. סוד שלו עם עצמו. אלא שיש תוכנה חדשה, שמאפשרת לאחרים לראות איך הם כונו במכשיר שלך, ועל הצג שלהם יופיע הכינוי "יעקב האהבל", ודוגמא זו, כמובן, היא דוגמא מאוד צמחונית. ניתן לחשוב על כינויים סקסיסטיים ברורים של נשים במכשירי טלפון של גברים, כינויים גזעניים לאנשים מרקעים שונים ועוד ביטויים רבים שאנשים מכנים אנשים אחרים. האם יש בזה לשון הרע? רגע, אם כן, האם לא נפגעת הזכות של אדם לכנות, בינו לבין עצמו, את האחר, בשם משלו? יש בכלל נמען נוסף לפרסום הזה (תנאי יסוד בתביעת לשון הרע – נמען נוסף פרט לנפגע)?
 
  1. וזה הולך ומסתבך. קחו לדוגמא תביעה מתחום הפרטיות. בחוק הגנת הפרטיות יש פיצוי על שימוש בתמונה או בקול שלך או בשמך – למטרות רווח – ללא אישורך (לכן אי אפשר להדפיס תמונה עם פרצוף שלך, בלי רשותך, ולמכור אותה). אבל מי לא מכיר תופעה בפייסבוק שבה פלוני רוצה לקדם עסק או מסיבה, אירוע או מכירת מוצר, ומעלה זאת כתמונה בפוסט שבה הוא "מתייג" עשרות שמות של אנשים, בהם גם שמך. המטרה ברורה: התיוג גורם לתמונה "לקפוץ" ולהיות מקודמת בפני כל מכריך, עולה ב"פיד" שלך ומפורסמת ברבים בקרב מכריך, רק בזכות ה"תיוג" שלך (אחרת לא היו מתייגים אותך). האם אין כאן למעשה שימוש בשמך כדי לעשות רווח על גבך? זו תביעה מתבקשת, שתוגש גם היא בשלב מסוים, ותנחת אצל שופט, מתוך תקווה שיידע לעשות סדר בעולם הטכנולוגי החדש. אולי יפתור זאת כ"זוטות", אולי יראה בזה כר נרחב למתן פסיקה מדוברת חדשה.
 
  1. עוד קונספט מעניין של תביעות יכול להגיע מהתחום של תביעת הפרת פרטיות כנגד מנוע החיפוש גוגל בגלל ההשלמה האוטומטית, שלפעמים, בלי משים, ובגלל האלגוריתם המתוחכם של מנוע החיפוש, יכולה להפר צו חיסיון שנועד להגן על הפרטיות. כבר הוגשו בעבר תביעות נגד גוגל בשל טענה ללשון הרע במסגרת ההשלמה האוטומטית (כאשר נכתב שמו של פלוני, וההשלמה האוטומטית מצרפת לו את הביטוי "נוכל" לדוגמא, בגלל ריבוי חיפושים מסוג זה ש"אילפו" את האלגוריתם של גוגל להבין שיש ביקוש לביטוי הזה).
  אבל מה בקשר לפגיעה בפרטיות, כאשר מוצא צו מניעת פרסומו של שם של חשוד, נניח בעבירת מין, או קורבן עבירת מין. והנה, הקלדה של שמו בגוגל מגלה, כאחת ההשלמות האפשריות, תוספת של "חשוד באונס". זה לא נובע מרשעות, אלא מריבוי חיפושים קודמים על ידי יודעי דבר או מנחשים טובים, ש"מאלפים" את האלגוריתם להניח שהתוספת הזו, ההשלמה הזו, מתאימה לשם. התוצאה היא שהאוטומט של גוגל מפר את הצו, ומגלה לנו מי הוא החשוד או מי היא הקורבן. גם זו יכולה להתבשל כדי תביעה.  
  1. או למשל אפשרותו של אדם לתבוע "טרול" (הכוונה לאדם עם כרטיס פייסבוק שקרי, מזויף, שמסתנן לרשימת החברים ומאושר על ידכם מתוך תמימות וכל רצונו הוא לבלוש אחריכם). על מה לתבוע?  על התחזות, מעקב בלתי חוקי, הטרדה לפי חוק הגנת הפרטיות. לא חסר על מה. הוא הרי עוקב אחריכם, אוסף מידע ועושה בו שימוש למטרות לא טובות.
 
  1. ככלל, עוד תבוא תביעה עקרונית משמעותית נגד פייסבוק, על ידי יורשים ומשפחה אבלה, בקשר לשאלה - מה קורה לחומר שצברת בפייסבוק (התמונות, הסיפורים, הקשרים) אחרי מותך. למי החומר הזה שייך? ליורשים או לפייסבוק? מי יסחור בו? מי יקבע את עתידו? ככלל, ולא רק בפייסבוק, השאלה היא – גם בחייך אבל עוד יותר משמעותית- במותך - למי יש את המפתחות (באותה מידה למסמכים בגוגל דוקס, לציוצים בטוויטר, למיילים שלך בג'ימייל וכדומה).
  ויש עוד דוגמאות רבות אחרות: הסדרת מעמד ה"בלוגר" כ"עיתונאי" לצורך קבלת הקלות ואחריות לפי חוק איסור לשון הרע; האם ביצוע "אנ-פרנד" או "אנ-לייק" יכול להוות לשון הרע בסיטואציות מסוימות, וכך גם אימוג'י כזה או אחר בתגובה; למי באמת שייכות תמונות פרטיות שלך שהועלו לפייסבוק או לכל רשת אחרת – לך או לפי התקנון – לכל העולם ואשתו (וגם ויתרת כך על זכות היוצרים שלך)?   כל אחד יכול להיאנח ולומר, בפראפראזה על המשפט הנודע, ברוך שלא עשני שופט. או שופטת. כי 2017 נוקשת בדלת ואיתה ריבוי תביעות חדשניות, חריגות ומוזרות, שאין, פשוט אין להן תשובה.                  
לחצו כאן >>