שימוש במילים כנשק ברשת

שימוש במלים כנשק ברשת/אריה אורן

 

דומה שאין היום איש שלא נתקל בשוכני הרשת המרשים לעצמם הכול: לקלל ולהשמיץ, להכפיש ולהעליל, לזרוק רפש ולהוציא דיבה.

 

אנו מוצאים אותם בכל מקום: באתרים המאפשרים הכנסת תגובות על כתבות (לדוגמה: Ynet, NRG ואחרים), בחדרי הצ’אט ובפורומים הפועלים, בין היתר, באכסניות מכובדות ובבלוגים שאנשים פותחים וכותבים בהם כל מה שעולה על דעתם, בלי לתת חשבון לאיש, בלי לעצור לרגע ולחשוב על הצד האחר, על מי שייפגע (לעתים באופן אנוש).

 

אנשים שב”עולם האמיתי” לא יעזו לפגוע בזולתם בגלוי, שכן הם מחוברתים ויודעים לכאורה להבחין בין התנהגות רצויה להתנהגות שאינה מקובלת בחברה אנושית מתוקנת, חושפים בעולם הווירטואלי צדדים נטולי מצפון ומפחידים באלימותם. מי שלא היה מעז לנבל את פיו בגלוי, עושה זאת בחסות האנונימיות, מי שלא היה מעלה בדעתו להתלהם בפומבי, להשתלח בזולתו, לתקוף ולפגוע בלי שום רסן, מעז לעשות זאת ברשת.

 

עיון קצר בתגובות לכתבות, ברשימות המופיעות בבלוגים, בשיחות הצ’אט ובשרשורי הפורומים מראה עד כמה אין כבוד לזולת ואין כיבוד ערכים. אין סבלנות ואין סובלנות. הכוח המצוי בידי הכותב להצליף, לקטול ולהתלהם מטריף חושים. והכול בשם חופש הדיבור, כאילו ערכי הדמוקרטיה הם העומדים לנגד עיני הכותבים האלה.

 

אבל לדמוקרטיה באמת יש כאן חלק, אם כי לא בהכרח חיובי. כל המשמיצים והעולבים, המקללים והמוציאים דיבת אנשים רעה מנצלים את האנונימיות שהרשת מקנה להם, שכן רק במקרים קיצוניים ביותר מסכימים בתי המשפט לדרוש מספקי האינטרנט לחשוף את זהותם של הכותבים.

 

בהיעדר חוק המגן על הנפגעים באשר הם, המתיר לחשוף את זהות הכותבים האנונימיים הפוגעים ללא רחם בזולת, אין כל אפשרות להגיש נגדם תביעה או לדרוש מהם פיצוי. במצב עניינים שכזה אין פלא שהכותבים מרשים לעצמם הכול.

 

נותר רק לנסות לחנך, להדריך ולהסביר לצעירים ולכל מי שמוכן להקשיב: לא להיגרר. לא לשתף פעולה, להגיב (גם להקנטות) במתינות ובכבוד. לגלות אמפתיה לזולת והעיקר לנהוג על פי הכלל: “את השנוא עליך אל תעשה לחברך”.