מכת עבירות המין והפדופיליה ששוטפת את הארץ מלמדת שקלישאות הזהירות מזרים אינן רלוונטיות עוד בצורתן המקורית. “טכנולוגיה לילדים היא כמו רישיון נהיגה”, מתריעים מומחים, וממליצים לנטוע בהם חשדנות. מיהו חבר, למה פרנויה זה טוב, ומה הקשר בין סיר לילה למצלמת רשת? כך תגנו על ילדיכם

אלא ששטיין מבהירה כי הילד צריך להבין שהפרטיות אינה רק חזותית, אלא גם מילולית. “צריך להסביר לילד שעל דברים שהוא לא מדבר עם ההורים ועם זרים, כמו למשל על אוננות, לא צריך לדבר גם באינטרנט או בכל מדיה אחרת. צריך להבהיר לו שזה שהוא יושב בבית לא מספיק בטוח, ושגם אם הוא מאוד סקרן צריך להיזהר ולחתוך מגע לפעמים. צריך להציב גבולות ולשדר סיכונים כמו במציאות”. היא אומרת שהילד צריך לדעת שכששואלים אותו מתי הוריו בבית או על הגוף שלו, מדובר במעשה פולשני. “צריך להכניס את המושגים הישנים הביתה, ולפתח חשיבה ביקורתית”.

פרופסור עמירם רביב, פסיכולוג וחוקר חינוכי וקליני לילדים, המכהן גם כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים אור-יהודה, מחזק את דבריה, ואומר כי כיום ההגנה על הילד תלויה בקשר טוב והדדי בינו לבין הוריו. “בקשר טוב, הורה יכול להציב גבולות ולהגיע לבקרה שהיא לא עריצות, לבקרה מוסכמת - לכבד את הפרטיות, אך לדעת מה קורה. ברגע שהורה מנהל דיאלוג, ועונה על שאלות, יש לו תשתית לעבוד איתה ולגונן על הילד. הוא יכול לחסום, ובעיקר לשוחח, לחנך - ולא להטיף, שזה חסר ערך”.

“הרשת מעודדת אנונימיות, ולמרבה הפרדוקס גם חשופה ביותר”, מסביר רביב, ומציע להורים להבהיר את המושג “שימוש לרעה”. “הייתי מבקש מהילדים דוגמאות, ומעלה את זה שמישהו מכניס תמונה של ילד לרשת, רושם כל מיני דברים עליו, ויש שרואים את זה ונהנים. הילדים הרבה יותר חשופים, והם צריכים להתמודד עם זה”.