אנחנו מנסים לחדור למערכת החינוך, אבל זה קשה מאוד”, אומר ד”ר אבשלום אדרת, חבר הנהלת עמותת “בשביל החיים” שעוסקת במניעת אובדנות, ואב לערן שהתאבד לפני 11 שנה בזמן שירותו הצבאי. “בתי הספר לא מוכנים לדבר אתנו על פעילות לתלמידים או להורים. יועצות בתי הספר, שמכירות את העמותה ויודעות שאפשר להיעזר בנו בהגברת המודעות, מפחדות לדבר על התאבדות. ההתמודדות במערכת החינוך עם ההתאבדות היא עדיין בגדר טאבו, כמו ההתייחסות הציבורית לאיידס לפני 10 שנים. מערכת החינוך טומנת את ראשה בחול”.

מנגד, במשרד החינוך חוששים מטיפול ממוקד בבעיה: “בניגוד לפעולות בנושא אלימות או הטרדות מיניות, יש סכנה של ‘הדבקה’ בטיפול באובדנות”, אומרת הפסיכולוגית הראשית של משרד החינוך, חוה פרידמן. “ממחקרים בעולם ידוע כי אם הסביבה מעניקה תשומת לב לנושא, ילדים שהיו בשלב של מחשבות אובדניות עלולים לנקוט צעדים מעשיים. לכן צריך לפעול בצורה מושכלת וזהירה, ולוודא שבית הספר מצויד בכל הכלים למתן הסיוע”.